מישהי העלתה שאלה קטנה שהיה עליה ויכוח, ולכן היא קיבלה משקל גדול: מה הצורה הנכונה: 

רגשות אחרים המפעילים אותנו הן ההתרגשויות הכרוכות במגע חברתי.
או רגשות אחרים המפעילים אותנו הם ההתרגשויות הכרוכות במגע חברתי.

כאמור, זו שאלה קטנה ואפשר לענות עליה די בקלות, אף אם בתשובה שאינה חד-משמעית לחלוטין. אבל היא הפכה לשאלת מבחן קריטית, ולכן התייעצתי עם עמיתיי בפורום השפה העברית וקיבלתי שתי תשובות המייצגות גישות שונות לשימוש הנכון בלשוננו.

האחת של יאקים, מורה ותיק בתחום הלשון:
[היות שמשפט כזה הוא "משפט זהות", בתבנית "אל"ף הוא בי"ת] "קובעים שרירותית שבמשפט "הדם הוא הנפש" הדם [שם העצם הראשון] הוא הנושא, והנפש  [שם העצם השני] היא הנשוא. ... האוגד יתאים עצמו במין ובמספר לנושא שלו".

לפי שיטה זו, "הרגשות הם ההתרגשויות" (רגש – זכר).

לעומתו כותב gnome bubble הרצאה קולעת על מוגבלות שיטת האבחון הזאת של נושא-נשוא (הוא בלשן, ולכן מאבחן לפי קריטריונים מורכבים יותר), ולסיום הוא עונה על השאלה הספציפית: "לגבי התאמת האוגד, I couldn't care less. תתאים איך שהולך לך בעברית".

דיון צדדי התפתח עם רפרפול על עצם הגדרת ה"אוגד", ובין השאר הוא אמר: לטעמי "רגש היא האמת" נכון כמו לומר "הוא הלכה מחר"... הניסוח הנכון הוא "רגש הוא האמת" מפני ש"הוא" נתפס ככינוי רומז (אוגד- לדעתי פועל) על שנאמר ולא על שייאמר: דני הרביץ לדינה ולא דני הרביצה לדינה. אגב המשפט 'רגשות הם האמת שלנו' מאשש את טענתי רגשות (נושא) הן (נשוא) מפני התואם המושלם במין ובמספר. רפרפול אמנם אינו אוהב לקרוא ל"הוא, היא, הם, הן" אוגד, אך לשאלה הספציפית הוא מסכים עם יאקים.

אבל יש משפטים שבהם הבחירה אינה חד-משמעית כל כך. כך לדוגמה פורסם באתר האגודה לזכויות האזרח, מקום המכבד את עצמו (ובצדק), טקסט ערוך עריכה מקצועית, ובו המשפט:
"אי-ציות לחוק והיעדר אכיפה הן הבעיות החמורות בשוק העבודה".

לפי הפסיקה הפשוטה שלעיל צריך להיות: "אי-ציות והיעדר אכיה הם הבעיות החמורות". אבל ספק רב אם ראוי לראות בהתאמה שבחרו בה שגיאה.

תבנית דומה מוכרת מההגדה של פסח, שבה לא רק שה"אוגד" (אלו, זה, זו) מותאם בד"כ לנשוא, אלא גם ההתאמה אינה עקבית: "וירא יי: את עמלנו - אלו הבנים [ההתאמה לבנים, ולא: זה הבנים] ...ביד חזקה - זו הדֶבר [הפעם ההתאמה היא ליד החזקה] ... ובאותות - זה המטה [ולא: אלו המטה] ... ובמופתים - זה הדם [ולא: אלו הדם]".  אמנם אלו אינם "משפטי זהות" פשוטים (אלף הוא בית), אבל התבנית הלשונית דומה מאוד.

זהו אפוא נושא די מורכב.
כיוון שמטבעי אין בי מאופיו של שוטר מקוף, הייתי מעדיף לראות במה שקורה בפועל עדות לצורך של ממש ולא טעות חסרת שחר או רישול. מה קורה בפועל?

בחיפוש גוגל יש דוגמאות כגון: "העם חושב שמה שהוא קורא ושומע בתקשורת הן העובדות הטהורות" (צ"ל הוא העובדות); וכן:  "מה שציטטתי הן המחשבות של מוחמד" (וצ"ל מה שציטטתי הוא המחשבות); ועוד: "הגורם המשתנה הן המחשבות שנכנסות ויוצאות מהשטח השקט הזה" (וצ"ל הוא [הגורם המשתנה] המחשבות). וגם: "כל מה שכתבתי הם הדברים שהיו בתגובת עורכי האתר. " ואחרון להיום: "מה שכתבתי הם התפקידים העיקריים".

באוזני רוב הדוברים אלו אינן שגיאות צורמות כל כך, ולדעתי, יש מאחורי הדברים משהו פנימי יותר, ואם הבנתי נכון את גנום בבל, זה מה שהוא התכוון, ואני מסכים גם אתו.