שאלו בפורום: בעל כלב הוא בעליו, נכון? האם בעליו זה לא רבים? איך אגיד: בעל הכלב רוצה לטייל עם כלבו, תוך שימוש במלה "בעליו"? האם "רוצה" הופך ל"רוצים"? זה מאוד מבלבל.

היו שסברו: אין לומר "בעל הכלב", אלא בעלי הכלב. וזה משמש לשון יחיד וגם לשון רבים. הבעלים של הכלב יוציא אותו לטיול, ואז ברור שמדובר בבעלים אחד (עד כמה שזה נשמע מוזר...). לעומת זאת, בפירוש ייתכן שזה יציין גם לשון רבים, ואז מגלים זאת עפ"י ההקשר: הבעלים של הכלב (הנכס, הדירה, המגרש...) נסעו לחו"ל. "בעל" משמעותו העיקרית והראשית הנה בעל לאישה, וכדי לבדל משמעות מעדיפים את השימוש ב"בעלים".

ואחרים סברו: מה הבעיה עם "בעל הכלב"? זה דגם שמופיע במקרא פעמים רבות.  ולדוגמה:
בראשית לז,יט: ... הנה בעל החלמות הלזה בא.
שמות כא,לד: בעל הבור ישלם [...] ובעל השור נקי. כב,ז ... ונקרב בעל הבית אל האלהים:
שופטים יט,כב: ... ויאמרו אל האיש בעל הבית הזקן ...
מלכים טז,לב: ויקם מזבח לבעל בית הבעל אשר בנה בשמרון.
ב א,ח ... איש בעל שער ואזור עור אזור במתניו ...
ישעיהו מא,טו: הנה שמתיך למורג חרוץ חדש בעל פיפיות ...  
שם, כג,ב: ושמת שכין בלעך אם בעל נפש אתה.
משלי א,יז: כי חנם מזרה הרשת בעיני כל בעל כנף.
יחזקאל ח,ו: ויבא עד האיל בעל הקרנים ...

ואחת מבעלות הדעה הזאת התעקשה: גם בעל הבית הוא לא עניין של רכוש? אתה אומר "בעלי הבית הודיע לי על העלאה צפויה בשכר הדירה"? ומה עם בעל החשבון בבנק? ובעל החזקה על הקרקע? ובעל החנות? כל אלה לא קיימים אלא בדמיוננו?

והראשונים התעקשו גם הם:  אני אומר: אני הבעלים של בית זה! בפירוש כך, ולא אני הבעל של הנכס הזה. הוא בעלים של חנות זו, ולא הבעל של חנות זו. כל צורה אחרת בהקשר הזה עלולה להישמע תמוהה.

ואז ענו להם: אם הוא הבעלים של החנות אז הוא בעל החנות. זה היינו הך וגם אותו דבר. ודוק: לא "הבעל של החנות" אלא "בעל החנות". מה כל כך תמוה בזה?

ואני החריתי החזקתי: לשכיחות השימוש בביטויי בעלות ראה: בעל החנות בעל הנכס בעל הבית (סה"כ כ-145,000 תוצאות, 4 בדצמבר 2009), ויש בגוגל ה-ר-ב-ה פחות מופעים של בעלי הנ"ל והבעלים של הנ"ל.

                                                                        ***

מה למדתי? ראשית ראיתי שלפעמים מישהו מחזיק בדעתו לפי הרגליו וטעמו, ובטוח שכל העולם האינטליגנטי חושב כמוהו, אבל – באים ובודקים, למשל בספירה בגוגל, ורואים שלא! לא זו בלבד שגם הטעם האחר מקובל, אלא הוא אפילו מקובל הרבה יותר מטעמו.

בכך התנסיתי גם אני בקריירה שלי פעמים אחדות, ואם לא נזהרתי לבדוק, ותיקנתי לפי טעמי, זה היה מביך, והחשבתי את זה לתיקון-יתר, טעות מקצועית, לא מזיקה, אך לא נחמדה ולא מועילה.

שנית, אחת הפעמים האלה הייתה לא מזמן, כשבעבודה שערכתי העדפתי את צורת "יש לו" על צורת "הוא בעל...". נימקתי בתקיפות: בעלות קשורה לרכוש. זה ביטוי כבד. כנסייה לא יכולה להיות בעלת כיפה, אלא פשוט: יש לה כיפה. אדם יכול להיות בעל (או הבעלים של) קרקעות או בעל חנות, אבל בניין לא יכול להיות בעל סגנון. והכותבת אמרה: מעולם לא חשבתי על זה! וקיבלה את הכרעתי בהכנעה.

ואילו בדיון שלעיל למדתי - ודווקא מהדוגמאות המקראיות שאני עצמי הבאתי - שיש גם בעלות צנועה יותר, ולמשל:
אדם יכול להיות בעל תכונות רוחניות, בעל נפש או בעל החלומות, או בעל דעה;
אדם יכול להיות בעל מאפיינים פיזיים, בעל שֵׂער ארוך;
גם חפץ יכול להיות בעל מאפיין כלשהו, ולמשל בעל פיפיות;
ובעל חיים יכול להיות למשל, בעל כנף, בעל קרניים.

כלומר: אם הכותבת מעדיפה להגיד שהציור בעל תכונה מסוימת, לא ראוי שאתקן ל"יש לו תכונה מסוימת", חוץ מאם אציע את זה בגדר העדפתי הפרטית.

הדיון השלם