כמה עניינים שבהם לשון המקרא אינה תואמת את המתודה המודרנית בעריכת לשון

1. איך לנסח את התאריך.
על פי התקן יש לומר את מספר היום כך: אחד, חמישה, שנים-עשר (ספירת זכר) ואחריו את אות היחס "ב". לכן: אחד באפריל, חמישה-עשר בשבט. עשרה בטבת. שלושים וחמישה במאי.

הנה כמה דוגמאות לשימוש אחר, באות היחס "ל" במקרא, שם מצאנו:
שהמבול החל בשבעה עשר לחודש השני;
והתיבה נחה בשבעה עשר לחודש השביעי;
ערב חג המצות בארבעה עשר לחודש; והחג בחמישה עשר לחודש;
ואהרון מת באחד לחודש;
ובשבעה לחודש בא נבוזראדן מבבל לשרוף את ירושלים;
ובתשעה לחודש הובקעה העיר בידי נבוכדנצאר;
הספרים נשלחו במצוות המן הרשע בשלושה עשר לחודש שנים עשר, הוא חודש אדר; ועוד...

2. על ידי
בחוגי הנוקדנים מקובל ש"על ידי" ראוי לשימוש רק במשמעות של "באמצעות אדם (או דומה לו, למשל מלאך או שרף)". ולדעת הרוב, אם עושה הפעולה אינו אדם או דומה לו, אזיי יש להגיד "העיר נשטפה במים" או "באמצעות" או "בידי". אבל "בידי" הוא אנתרופומורפי מאוד, ולהגיד שהעיר נשטפה בידי המים מעורר שאלה קלה - האם למים יש ידיים? "באמצעות" הוא כבד במקצת, ובמקרים מסוימים פלגמטי: "העיר נשטפה באמצעות המים..." זה ממש לא זה (כמה נוח באנגלית: פשוט gone by the wind!). אז מוצאים את הפתרון הנוח ביותר, אבל יש להודות שהעברית קצת מדברית בקטע הזה... אולי אפשר למצוא נחמה במבחר קטן של דוגמאות מהתלמוד (יש עוד הרבה), המראות שכותבי התלמוד לא למדו עריכת לשון מודרנית:

האשה שנחבשה ע"י עכו"ם על ידי ממון מותרת לבעלה. על ידי נפשות אסורה לבעלה.
אין העצם ממעט על ידי העצמות, ולא בשר על ידי בשר.
שתהא שלהבת עולה מאליה ולא שתהא עולה על ידי דבר אחר.
אין לך אשה שכשרה לכהונה שלא נעשית מוכת עץ על ידי צרור.
והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקדושין.
עלה כרת שעל ידי דבריהן באתה לו.
מלמד שנעשה לה בעל על ידי בעילה.
זה הצד השוה שבהן שעל ידי טענה וכפירה הן באין אבל לא על ידי האור.

3. חזרה על מילת היחס
בעברית צריך לחזור על מילת היחס במקרים כמו "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ".
לדוגמה, לא: בראשית ברא אלוהים את השמים והארץ. וגם לא: על הנסים והנפלאות שעשית לאבותינו.

הנה עוד שתי דוגמאות (כבדות) לחזרה על מילת היחס:
וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת לוּדִים וְאֶת עֲנָמִים וְאֶת לְהָבִים וְאֶת נַפְתֻּחִים. י,יד וְאֶת פַּתְרֻסִים וְאֶת כַּסְלֻחִים אֲשֶׁר יָצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים וְאֶת כַּפְתֹּרִים.
וזה חביב עליי קצת פחות, ולכן אני מביא רק חלק ממנו:
...וְנָתַתָּה עַל תְּנוּךְ אוזֶן אַהֲרון וְעַל תְּנוּךְ אוזֶן בָּנָיו הַיְמָנִית וְעַל בּוהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל בּוהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית...

בדרך כלל ראוי אפוא לחזור על מילת היחס, אבל לפעמים רואים שחזרה כזאת מפריעה יותר משהיא עוזרת, במיוחד שמילת היחס ארוכה, ואז, לטעמי, כרגיל, ראוי לנהוג בשיקול דעת!

ומלבד זאת, הרי במקרא מצאנו למשל:
הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר הַלְלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר; הַלְלוּהוּ בְּתֹף וּמָחוֹל הַלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעוּגָב" (תהלים קנ ג-ד).
מכאן שהכלל הזה גמיש, ככללים רבים אחרים, ואל נשכח שהשפה יצור חי ובועט!

4. שעבוד פסוקית עם מילת יחס
כותרת הסעיף נשמעת טכנית, אבל מדובר בעניין פשוט ושכיח מאוד, ובתהליך מעניין של התפתחות השפה.
למשל המשפט בצורה השכיחה כיום: "הבית בו אנו גרים", אילו הופיע במקרא היו מסדרים אותו כך: "הבית אשר אנו גרים בו". על דרך "המן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת?"

כפי שקל לראות יש בין הצורות שני ההבדלים. הראשון הוא שמילת היחס "בו" עוברת בשפה המודרנית ימינה, והשני הוא היעלמותה של השי"ן. כיום שכיחה יותר הצורה "הבית בו אנו גרים" מהצורה "הבית שאנו גרים בו". כך למשל כיום "המספר אותו חייגת איננו מחובר". (ולא "המספר שחייגת אותו", ואפילו לא "המספר שאותו חייגת איננו מחובר".)

בכל זאת, התקן כיום הוא עדיין לשעבד באמצעות שי"ן. כל עורכי הלשון למדו לדרוש "המקומות שטיילנו בהם..." או "המקומות שבהם טיילנו..." ולא "המקומות בהם טיילנו"... כאמור, תקן זה נתון תחת לחצים כבדים, וכשתקנים נתונים תחת לחצים מותר להניח שהעם צריך רענון של התקנים.

כלומר מי שמעדיף גישה דינמית על פני גישה גישה תקנית מן הסתם יאמר: כבודה של האקדמיה במקומה מונח, אבל העובדה היא שזוהי הצורה השימושית כיום, ושכיחותה מעידה על צורך של ממש. האבולוציה של צורות לשוניות היא על דרך האבולוציה באמצעות בררה טבעית. הצורות ה"חזקות" שורדות, כלומר הצורות המספקות את העברה הנוחה ביותר של משמעות. כיום אנו אומרים: ראית את הסרט שעליו סיפרתי לך? (ולא הראית את הסרט אשר סיפרתי לך עליו? ובוודאי לא: "האת הסרט אשר סיפרתי לך עליו ראית?"), ובשפת שרד (בעיתונות, בהודעות מוקלטות וכו') "המספר אותו חייגת איננו מחובר" ולא "המספר אשר חייגת אותו איננו מחובר".

מלבד זאת, מתברר שהספק הזה אם כן או לא צריך שי"ן לשעבוד אינו חדש לדוברי עברית. הנה לקט מקורות מהתנ"ך, שבהם השעבוד נעשה ללא שי"ן. מכיוון שבמקרא מעדיפים לשים את מילת היחס אחרי הפועל, התיקון המודרני יהיה להוסיף את השי"ן לפני הפועל (תודה ליאיר אור שבמאמרו בעיתון הארץ מצאתי את הדוגמאות האלה):
בארץ לא עבר בה איש (=שלא עבר בה איש).
איה העדר ניתן-לך? (=שניתן לך)
אשרי הגבר יחסה-בו (=שיחסה בו).
גוי לא תדע לשונו (=שלא תדע את לשונו).
מה-הדבר הזה עשית לנו? (=שעשית לנו).
יש רעה ראיתי תחת השמש (=שראיתי).
כבגד אכלו עש (=שאכלו עש).
יאבד יום איוולד בו (=שאיוולד בו).