כעשרה מיליון מופעים בחיפוש גוגל ל"יש לי את", ויותר משלושה מיליוני מופעים ל"יש לו/לה/להם את", מוכיחים כאלף עדים שהטענה הטהרנית בזכות שלילת ה"את" אינה משקפת את המציאות הלשונית, אלא את הטכנאות התחבירית של הטוענים:

"את" היא מילת יחס בלעדית למושא המיודע, בצירוף "יש לי הספר" המילה "הספר" היא הנושא, ולכן הצורה "יש לי את..." – לא בבית ספרנו.

כבר עסקתי בעניין זה בעבר (ראו מאמרי על "שלוש סוגיות הנוגעות מילת היחס "את", חלק ב), ובינתיים מצאתי שבוויקיפדיה יש ערך המיוחד לנושא, ומה שמחתי לקרוא שדעתי אינה סותרת את דעתו של הפרופ' חיים רוזן, מהבלשנים הנערצים עליי. וכך נאמר שם:

מבנה תחבירי זה נפוץ ומוטמע בעברית המודרנית, ובלשנים רבים ניסו להתעמק בשאלה כיצד הגיע, ומהו תפקידו בתחביר המודרני.

הבלשן חיים רוזן, חוקר העברית הישראלית, היה מראשוני העוסקים בנושא.‏ רוזן הצביע על כך שצורה זו הגיעה מן השפות האירופיות (כגון אנגלית וגרמנית), שבהן באמת החפץ שעליו נאמר שהוא ישנו, הוא המושא (כגון במשפט "I have the book"). רוזן טען שבעברית נוצר ורבואיד, וכי 'יש ל-' הפך לדמוי-פועל בהשפעת אותן שפות, ועל כן במשפט "יש לי את הספר", 'יש-לי' הוא הנשוא, ו'את הספר' הוא המושא. רוזן גם הצביע על כך שכבר במקרא יש מקרים שוליים של "יש את", כגון בפסוק "וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ" (במדבר ה י), ועל כן ההשפעה האירופית לא יצרה דבר חדש לגמרי, אלא רק הביאה למרכז הבמה צורה נידחת.

דעתו של רוזן על תחביר 'משפטי יש' לא התקבלה על ידי החוקרים שבאו אחריו, ואלה הציעו דרכים נוספות לחקר משפטים אלו. יעל רוזן ואליעזר גלינרט עסקו בנושא אף הם. המשותף לדבריהם הוא שנוצרה מעין "התמשאות של הנושא", כך שהנושא במשפטים אלו מתנהג בצורה מסוימת כמו מושא, ועל כן מקבל את המילית 'את'. דעה נוספת היא של רוני הנקין, שטענה כי "את" אינה מציינת רק מושא, אלא גם "יחסת לא-נושא כללית" – דבר המצוי גם בשפות אחרות, ומסמן בדרך כלל נשוא לוגי.