לפני כמה שנים היה לי אתר עם פורום נחמד, ובו היו מאות התכתבויות יפות. האתר נסגר, הפורום נמחק, אבל היום מצאתי בנבכי המחשב שלי טקסט שהעתקתי ממנו, והנה הוא:

פעם נימקתי כמנהגי איזשהו טיעון ב"מבחן גוגל", כלומר ספירת ממצאי גוגל להתרשמות מהשימוש הרווח,  ועל כך כתבה לי עמיתה-עורכת את דברי הטעם האלה:

"מבחן גוגל" (ובמילים אחרות: 'העם החליט') נראה לי כמקבע שיבושים נפוצים יותר משהוא מצביע על שימוש נכון (ולעניין זה, אני מודה, אני פחות דמוקרטית ממך)".

אכן, מבחן גוגל הוא מבחן עממי מאוד. בין היתר נכללים בו כל שיבושי הטוקבקים והפורומים. ובכל זאת עניתי:

אל נא תפסלי כל כך בקלות את "העם החליט". הרי ביסודה כל לשון היא מאגר עצום לאין קץ של החלטות העם. כל שפה נוצרת בתהליך משולב של התהוות ספונטנית בלתי נדלית ושל גיזום, סדירה ותקנון של הברירה הטבעית (מה ששורד) וכיום גם של מוסדות תקנוּן דוגמת האקדמיה.

התקן אינו מוחלט, הוא בהתהוות, ובהתהוותו מתעלסים ומזדווגים כפרפרים ביום אביב זוהר הכאוס היצירתי של "העם החליט" עם כובד הראש של הרגולטורים המלומדים.

כשאת בוחרת בביטוי הנכון "הן... הן..." במקום "הן... והן..." למי את עורכת/כותבת? למאה עורכי לשון (שמהם שלושה אולי במקרה יראו את הספר) היודעים שהביטוי התקני הוא "הן... הן...." -- או לאלפי קוראים שיחשבו שנפלה שגיאה, ומבחינתם, התקן יהיה מכשול בקריאתם הרהוטה, הסחת הדעת מהתוכן והמשמעות לגינוני הכתיבה ולשטח הפנים של הטקסט, ומהם שניים לכל היותר ייגשו למילון לגלות להפתעתם שאת צדקת.

שיקול דומה מתאים גם לשימוש בצורות נכונות אך בלתי-שכיחות אחרות: לשים דגש ב..., במקום על..., פועל יוצא מ... במקום של... ואחרות, וגם לשימוש בביטויים דוגמת "כמעט ו..." או "כמעט ש..." (במקום "כמעט"), במידה ו... במקום במידה ש... אוגדים שנגזרים מ"להוות" (מהווה, מהווים, במקום הוא, הם), ואוגדים אחרים (הינו, הינה, הינם), ועוד ועוד.

איני אומר חלילה שצריך ללכת חופשי בעקבות "העם החליט, גוגל שליט". אבל לדעתי העורכת צריכה להיות גם חכמה, לא רק צודקת.

על הסוגיה הזאת הרהרתי וכתבתי (והשתתפתי בדיוני פורומים) לא מעט בשנה-שנתיים האחרונות, וכיום אני בטוח שבכל טקסט ספציפי ההכרעה מצריכה שיקול דעת רגיש ומעמיק. טקסט ערוך אינו שיעור לשון ואף לא הוכחה משפטית לידע הסמכותי של העורך. הוא משמש תווך חי ונושם של תקשורת בין הכותב לקוראים, ומעורבים בו עוד כמה דברים חשובים יותר או פחות, ולמשל כרטיס הביקור של המו"ל ושל העורך, ואולי עוד משהו.

לכן נחוץ לאזן בין צרכיו המשוערים של הקורא המדומיין ובין הידע שלי ודרישות המו"ל והאקדמיה ללשון. השאלה מעניינת בייחוד בתחום הביניים של קהלים איכותיים הבוחרים להעדיף שימושי לשון שאינם תקניים. קיומה של האקדמיה טוב מאוד למקצוע שלנו, כי היא שוקדת על ניסוח התקנים. תקנים זה דבר טוב מאוד בשפה המתהווה מהר כל כך כשפתנו העברית. ובכל זאת "מי שדבק בעקרונות ללא פשרה, ממרר את חייו שלו ואת חיי הסובבים אותו". כל זה בגדר דעה אישית, לא בגדר "ויתגלה דבר האמת לאליהו בחלום".