אחרי שכתבתי אתמול בשבח השימוש בצורת פעיל, עת לכתוב בשבח השימוש בצורת הסביל, ועל כך תודה גם לעינת קדם, ראו הערה שם, בסוף הפוסט.

מתי, אם כן, להעדיף שימוש בצורת סביל: תמיד כשאינך בטוח שעושה הפעולה המשתמע באמת עושה אותה. ודוגמה פשוטה: הממצאים מראים > מהממצאים ניתן לראות. הרי הממצאים אדישים. אין הם מראים מאומה. מי שחוקר אותם או מתבונן בהם או מעיין בהם וכו', הוא הרואה. עושה הפעולה הוא המתבונן, לא הממצא.
לכן עדיף בעיניי להגיד "מהממצאים עולה ש..." "מהעיון בממצאים עולה ש... / ניתן ללמוד ש... / ניתן להיווכח ש... אשר לראות ש...", וכן הלאה. יש בזה גם סיוג הראוי לכתיבה אקדמית: ניתן לראות. אולי מישהו אחר לא יראה, אולי מישהו אחר יראה משהו אחר. סייג לתוקף - זהירות בהחלה.

דוגמאות נוספות, בינתיים בשליפה מהירה. אם תהיה השראה, אבסס את הדוגמאות בעתיד, אך לא הדוגמאות העיקר: אם תסכימו אתי, תדעו לזהות את הצורות האלה בעצמכם. הן שכיחות מאוד.

הבדיקה העלתה > מהבדיקה עלה / עולה;

המידע אינו מאפשר לנו > על בסיס המידע לא ניתן לנו / לא מתאפשר לנו / לא ניתן בידינו / אין בידינו וכו';

הנתונים מוכיחים > מהנתונים ניתן להיווכח / ללמוד / להבין, או יש בנתונים משום הוכחה/ראיה/אות/סימן/עדות;

המחקרים מסייעים > ניתן להסתייע במחקרים;

העבודה דנה בסוגיה > בעבודה נדונה הסוגיה;

היסודות הללו יוצרים את הרושם > מהיסודות הללו מתקבל / עולה הרושם;

הספרות הקדומה מציגה > בספרות הקדומה ניתן לראות/להתרשם;

העיטור מלווה את העמודים  > לעמודים נלווה העיטור;