הנה משפט של סתם: "הסיפורים שאותם סיפרו לי חברים". המהדרין אומרים: שגיאה! צ"ל: הסיפורים שסיפרו לי חברים. ואכן במקרים רבים "את" ונטיותיה (אותי, אותך, אותו, אותה, וכו') אינן נחוצות במשפטים כאלה: הספר שאותו קנית לי. צ"ל: הספר שקנית לי, ואפשר להכביר דוגמאות.

להלן אראה שראוי לסייג את הכלל הזה, והבחירה אם להוסיף או או לא להוסיף את "את" ואת נגזרותיה נתונה לשיקול דעתו של הכותב/העורך לפי הצורך בכל מקרה. להבנת הדוגמאות מן המקרא ייאמר שהמילה "אשר" הוחלפה בלשון תלמוד בצורת "ש..." (ולכן הן שקולות).

מהמקרא אסתפק בדוגמה אחת של הוויתור על "את" ונגזרותיה: בראשית ג,יב
"ויאמר האדם: האשה אשר נתתה עמדי הוא נתנה לי מן העץ ואכל".
ולא האשה אשר אותה נתתה עמדי. ובלשון מאוחרת יותר: האישה שנתת עמדי. ולא האישה שאותה נתת עמדי (אבל ראו הערת שוליים).

כנגדה אביא דוגמה שבה הכותב לא ויתר על נגזרת "את" (חבורה בתוך הפועל) (זום-אין, בשביל להיטיב לראות את הניקוד):

בראשית ה,כט
"וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר: זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'" (אשר ארר אותה ה').

אילו היה כלל תקיף המחייב להימנע משימוש בנגזרות "את", היה כתוב: "אשר ארר ה' ". הצורה " אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה' " שקולה לגמרי לצורה "שארר אותה ה' ", והיום שכיחה מאוד הצורה "שאותה ארר ה' ", ורבים מעדיפים "האדמה אותה ארר ה' ", ועל זה גם אני וגם אחרים כתבו למכביר.


ואכן שכיח שהשימוש הזה נחוץ להבהרת המשמעות, ואסביר את ההבדל.

אכן יש משפטים שבהם השימוש ב"את" ובנטיותיה (אותו, אותה וכו') מיותר. למשל במשפט:
המעשייה שסיפרו לי השכנים, לא עולה ספק, כי מעשייה היא נקבה יחידה והשכנים הם זכר רבים. לכן באמת לא נחוץ "המעשייה שאותה סיפרו לי השכנים".

לא כך  במשפט:
"איש שנשך כלב". גם האיש וגם הכלב הם זכר יחיד, ויש הבדל בין איש שאותו נשך כלב ובין איש שנשך כלב, ואפשר גם איש שנשך אותו כלב. במשפט כזה אולי הסבירות שאיש נשך כלב מכוונת לקריאה "איש שאותו נשך כלב", אבל יש מקרים שבהם המשמעות אינה תורמת לבהירות, ולדוגמה:

"אדם שתקף גנב זכאי להגנה". אם למשל כותבים חוק כזה בספר חוקים, עדיף להבהיר מי תקף את מי. שניהם יחיד זכר, שניהם יכולים לתקוף איש את רעהו. ולכן נראה שחשוב להבחין בין: "אדם שאותו תקף גנב" ("אדם שתקף אותו גנב / אדם שתקפו גנב") ובין "אדם שתקף גנב".

מלשון חכמים הנה דוגמה יפה ומוכרת על אנשים ושדים: במסורת משתמשים ב"אותו" הזה בצורה מוסתרת קצת:
מסופר על אישה ששאלו (אותה) מדוע ילדיה יפיפין, וענתה "אינו מספר עמי לא בתחילת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצות הלילה, וכשהוא מספר מגלה טפח ומכסה טפח ודומה עליו כמי שכפאו שד" (נדרים כ ב).

"מי שכפאו שד" הוא מי שכפה אותו שד, שלולא כן היה כתוב: "כמי שכפה שד", והרי זו בדיוק הדו-משמעות שממנה חששנו: מי כפה את מי? האיש כפה שד, או השד כפה איש? יבוא "אותו" ויכריע. הנחת המוצא תהיה שהסדר הטבעי הוא נושא נשוא (איש שכפה שד, או שד שכפה איש). ואם רוצים  להקדים את המושא, נציין זאת בכינוי המושא "אותו" או בכינוי החבור, המוטמע בפועל, איש שכפאו שד, או שד שכפאו איש.

______________________________
הערה על "האשה אשר נתתה עמדי". אזכיר שהניקוד מאוחר מאות רבות של שנים לכתיבה. אם כך, אפשר להמשיך (אני מגדיל בגלל הניקוד).

הניקוד המסורתי לאותו משפט הוא: ,,יב וַיֹּאמֶר הָאָדָם: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל.
אבל אולי, רק אולי, לא לכעוס, הייתה הכוונה ל"הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נְתַתָּהּ" (נתת אותה) עמדי?
אמנם כל ה"נתתה" במקרא מנוקד כמו כאן, אבל במקרים רבים אפשר לקרוא את המילה על דרך הפועל "מצאתה", בבראשית לח,כג:
 "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה תִּקַּח-לָהּ פֶּן נִהְיֶה לָבוּז הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ" (=מצאת אותה).