היום כתבו במדיה על בלשן אמריקני שדיבר עם בנו הקטן אך ורק בשפה הקלינגונית, שהיא שפה סינתטית שהומצאה בשביל הסדרה "מסע בין כוכבים".

בתחילה הפעוט שיתף פעולה, אבל הגיע הרגע שהילד הבין שמשהו לא בסדר כאן, והפסיק לגמרי לענות לאביו בלשון הנדירה. היום הנער בן 13 ושכח את השפה לגמרי.

לפעמים כשאני רואה רשימות של "נכון" ו"לא נכון" של עורכי לשון, אני מהרהר שכדאי לנו להיזהר שלא יקרה לנו כמקרה שקרה לאב הזה.

לנו העורכים יש שפה מיוחדת, ואנחנו מנסים ללמד את הכותבים שלנו להשתמש אך ורק בה. אבל הם משתמשים בשפת הרוב, השפה השימושית, הדינמית והמתפתחת.

יום אחד הם יפנו לנו עורף, ופשוט יפסיקו לשתף פעולה.

טוב, כמובן, הגזמתי. הקצנתי מגמה מסוימת עד אבסורד. אבל אולי בכל זאת יש בזה משהו. חומר למחשבה. ייעודה של השפה הוא להיות תווך של העברת משמעויות. היא כלי שימושי. צריך להניח לה לחיות. עד גבול סביר צריך להשאיר פעיל את הכפתורים "התאמה אישית" וגם "התאמה של חוג שיח".