ושוב לסוגיית שי"ן השיעבוד בשימוש מודרני. הסוגיה הזאת כבר נדושה עד דק, ובכל זאת, הנה עוד כמה דוגמאות והערות.

לשון מקרא: דברים יא,כד:

"כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו – לכם יהיה".

לשון חכמים: משנה, מועד, פסחין, פרק א,א:

"ולמה אמרו שתי שורות במרתף, מקום שמכניסין בו חמץ".
וכן: משנה תורה להרמב"ם, ספר זרעים, הלכות תרומות פרק ב:   "... כדי שינהגו בו כל המצוות".

נשים לב לשני שינויים: החלפת המילה "אשר" באות "ש...", ותנועה קלה של מילת היחס "בו" ימינה. במקום "מקום אשר מכניסים חמץ בו" – "מקום שמכניסין בו חמץ".

לשון רשמית בזמננו:

"מקום בו המחוקק סבור כי ראוי שהוראות החוק תהינה בלתי ניתנות להתנאה, הוא נוהג לעגן זאת בצורה מפורשת בחוק עצמו." (פס"ד של השופטת אילת דגן, 4.3.2007).

נשים לב לשני שינויים: ויתור על מילת שיעבוד "אשר" או "ש...", ותנועה חזקה של מילת היחס "בו" ימינה.

ברור שמשלב בינוני-גבוה כיום טכניקת השיעבוד המועדפת היא לפתוח את הפסוקית במילת היחס ולוותר על שי"ן הזיקה (המספר אותו חייגת, המקום בו טיילנו, האדם עליו סופר לנו, וכן הלאה).

דרישת עורכי הלשון הנאמנים לתקן המסורתי היא: "פסוקית הזיקה פותחת לעולם באות שי"ן או במילה אשר" (למשל הד"ר הדר פרי כאן).

טענה נגדית מנומקת היטב, הרואה בקפידה הזאת דוגמה לטהרנות-יתר, ניתן למצוא למשל במאמרו של יאיר אור, כאן.

היום יש כ-153,000 תוצאות גוגל לביטוי במירכאות "המקום בו" וכ-178,000 תוצאות גוגל לביטוי במירכאות "מקום בו".

לעומת זאת, כמעט 100,000 תוצאות גוגל לביטוי במירכאות "המקום שבו" כ-88,000 תוצאות גוגל לביטוי במירכאות "מקום שבו"

השאלה העולה: מי שמתיר לדור לשון חכמים לחדש חידושים, ולמשל להמיר את "אשר" ב"ש...", למה הוא אוסר על דורנו לחדש חידושים לפי נוחותם, ולמשל הצורה המודגמת לעיל.

מי בעל הבית ומי הכפופים: האם הלשון שולטת בדוברים, או הדוברים מעצבים לעצמם את לשונם כדי להעביר ביעילות מקסימלית את המשמעות?