שאלו בפורום: במשפט: התשלומים נמצאים במגמת עלייה, אפשר לוותר על "נמצאים"?
ענו בפורום: לא רק אפשר, אלא עדיף: התשלומים במגמת עלייה.

בעיניי זה מקרה מבחן לגבוליות הבהירות של משפטים שמניים אחדים, והוספתי: הוי, הרי זו התקלה הקטנה בריתמוס של משפטים בזמן הווה שהנשוא שלהם אינו פועל, אלא, כמו במקרה זה, צירוף יחס. (משום מה קוראים להם "משפטים שמניים", אף שיש שבעה דגמים של משפטים כאלה שבכולן הנשוא אמנם אינו פועל, אך גם לא ש"ע.) 
 

איך ידע הקורא ש"במגמת עלייה" הוא הנשוא ולא לוואי? יודעי ח"ן יאמרו:  לפי ה"א היידוע. אך זו הבחנה דקיקה, אפילו גבולית. והרי אין אנו מבקשים להצדיק את הטקסט מבחינה משפטית, אלא לשמן אותו לקריאה נוחה ושוטפת. כמובן, לו היה המשפט בזמן עבר (או עתיד), לא הייתה בעיה, כי הצורה "התשלומים היו במגמת עלייה" טבעית לגמרי.
אבל בזמן הווה היעדר האוגד אכן פוגם בשטף הקריאה, ואז, מה עושים? רבים מייצרים אוגד מאולץ: "התשלומים הינם במגמת עלייה", או, גם כמו כאן, "התשלומים נמצאים במגמת עלייה". כמה נוח באנגלית (לדוגמה), שיש בה are לתכלית זו.

דרך אגב, אם אחרי השמטת ה"נמצאים" הבזוי עדיין מרגישים חצץ בסנדל, אפשר לשחבר את המשפט, כגון: "ומאז ניכרת/מסתמנת מגמת עלייה בתשלומים". 


בהמשך אותו דיון בפורום פירטתי את ההסבר, וכתבתי גם:

לפי ההגדרה המסורתית של תפקיד האוגד "אוגד - תפקידו לקשור נשוא לנושא".

בהגדרה זו אין די. לאוגד שני תפקידים נוספים וחשובים:

1. לסמן את זמן המשפט במשפטים שאינם פעליים. המשפט צריך להיות מוגדר בזמן. הפועל מוגדר תמיד בזמן, ולכן כשהנשוא הוא פועל, המשפט אכן מוגדר בזמן. במשפט השמני אין הגדרת זמן, והאוגד משמש לכך. דוגמאות:

א. במשפט הפעלי "הבית בער", "בער" – פועל בזמן עבר. הבית בער בעבר, המשפט בזמן עבר.

ב. הבית היה יפה. "יפה" – שם תואר. המשפט בזמן עבר, וכדי לציין זאת צריך את האוגד "היה".

אם אין אוגד, מבינים שהמשפט בזמן הווה, כלומר "הבית יפה" שקול ל: "הבית הוא יפה".

2. האוגד משמש לסמן את נקודת ההבחנה בין הנושא לנשוא, כלומר לאו דווקא לקשור נושא לנשוא אלא להפריד נושא מנשוא, לסמן את הנשוא, לשים לפניו תמרור ברור, ולדוגמה:

במשפט כגון "האתיופי המנצח על מסלול המירוצים הראשון", אם לא מציינים את הנשוא באוגד, קשה להבין מה כוונת המשורר. מקומו של האוגד מכריע את המשמעות בין:

א. האתיופי הוא המנצח על מסלול המירוצים הראשון, ובין:

ב. האתיופי המנצח הוא על מסלול המירוצים הראשון, ובין:

ג. האתיופי המנצח על מסלול המירוצים הוא הראשון.

כפי שראינו בתחילת הדיון, צורה א' טבעית ושכיחה, אבל בצורה ב' האוגד "הוא" מעורר משום מה אי-נוחות, ויש המעדיפים על פניו אוגדים או תחליפי אוגדים אחרים, ובהם נפוץ כיום "האתיופי המנצח נמצא על מסלול המירוצים", ואחרים: "מצוי" וגם "הינו". כל אלו אינם נחשבים לאלגנטיים, אך השימוש בהם רווח.

לכן משפט שאילו נאמר בזמן עבר היה ניתן לנסחו: "המניות היו במגמת עלייה", אם הוא נאמר בזמן הווה ניתן לנסחו: "המניות במגמת עלייה". אבל בהיעדר אוגד עולה היסוס קל אם זה אכן משפט, וברור יותר לכתוב: "המניות הן במגמת עלייה", ומשום מה, כאמור, רבים מעדיפים "המניות נמצאות במגמת עלייה".

מבחינה טכנית, "נמצא" היא פועל, אך מבחינה סמנטית הוא משמש כאן בדיוק כמו "הוא", ולכן אפשר לראות בו אוגד, או תחליף אוגד, או אפשר להגיד: "אוגדואיד".  

נ' ב'. כותרת ההודעה לקוחה מביטוי המשמש בשפה המשפטית, ולמשל: "קשה מאוד לקבוע את ציורי הקירות כאשר 'הבית הוא בוער'."
כאן מצאו לנכון להוסיף אוגד מיותר אפילו לפני פועל, אולי כי המשפט "הבית בוער" נראה לכותב קצר מדיי בהקשר של הרטוריקה האופיינית לשפת המשפט.