קראתי אתמול ציטוט שלא הכרתי מספרו של אבא בנדויד "לשון מקרא ולשון חכמים". הוא סבור שלכל ספר וספר מהספרים המאוחרים שנכתבו אחרי חורבן בית ראשון יש סגנון אחר, ובלשונו:

"כאילו ניטלה מרות שמרנית מן הסופרים וניתנה ללשון חירות טבעית להתגלגל בדרכה לפי רוח הזמן" (עמ' 60).

כמה יפה בעיניי הביטוי "ניתנה ללשון חירות טבעית להתגלגל בדרכה לפי רוח הזמן", והייתי מעדיף אף אילו  נאמרו הדברים על הכותבים ולא על הלשון, ולמשל "ניתנה לסופרים החירות הטבעית לגלגל את הלשון בדרכה לפי רוח הזמן".

החירות הזאת היא "טבעית" אפוא, ללשון יש "דרך", ו"רוח הזמן" מנשבת ברעננות בדשאים הרעננים שבשולי דרך הלשון.

הייאמן שאת הדברים כתב אותו בנדויד ששמו יצא במרותו השמרנית, בייחוד בימי עבודתו בתור עורך הלשון של רשות השידור, מי שעד היום, שנים רבות אחרי מותו, ספרו "מדריך לשון לרדיו ולטלויזיה" מאיר כנר לרגלי עורכי הלשון הקפדנים יותר?

ועל כך ראו גם  כאן