בראשית א, א-ה, שיעור בעברית יפה                       

 

חמשת הפסוקים הראשונים במקרא הם בין היתר מופת לכתיבה יפה בעברית. במאמר זה מובא דיון תמציתי על כמה מאפיינים של הלשון העברית שיכולים לשמש גם לכתיבה מודרנית.

 

[א] בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ: [ב] והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים: [ג] ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור: [ד] וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החושך: [ה] ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד.

 

א. פיסוק וכתיב 

המצאת הניקוד מאוחרת מאות שנים רבות מכתיבת הטקסט המקורי. הפיסוק מאוחר ממנו בעוד כמה מאות שנים. כלומר גם הפיסוק וגם המילוי של הכתיב "החסר" הם חידושים בני זמננו. וכך בקירוב היינו כותבים היום:

 

בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ. והארץ הייתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום, ורוח אלוהים מרחפת על פני המים. ויאמר אלוהים: "יהי אור!" ויהי אור. וירא אלוהים את האור כי טוב, ויבדל אלוהים בין האור ובין החושך. ויקרא אלוהים לאור יום, ולחושך קרא לילה. ויהי ערב, ויהי בוקר, יום אחד.

 

לעניין זה ייאמר שהמלצתה משנת תשנ"ו של האקדמיה ללשון העברית להמעיט בסימני פיסוק, ובייחוד בפסיקים ובמקפים, מעוררת מחלוקת. לדעתי כרוכים בזה שני עניינים: טעם אישי ורגישות למאפייני העברית. אשר לטעם האישי, יש קוראים שריבוי סימנים משמש להם קצת כמו תווי מוזיקה ומעשיר את האינטונציה הפנימית של הקריאה. לעומתם יש קוראים שאצלם מכלול פעולת הקריאה פועל אחרת, והסימנים מפריעים לעיניהם ומיותרים בעיניהם. אולי מדובר בהבדל בין טיפוסים "מוזיקליים" (שאצלם צד ימין של המוח פעיל יותר) ובין טיפוסים "ורבליים" (שאצלם צד שמאל פעיל יותר). אשר לרגישות למאפייני העברית, אני משער שלא מקרה הוא שהפיסוק התפתח בשפות אירופה ולא בעברית. הטוענים הקיצוניים נגד הפיסוק מראים שבעברית, שלא כבשפות אירופה, אפשר להעמיד טקסט בהיר בלי שום סימני פיסוק. אמנם גישה זו קיצונית, כאמור, אבל היא יכולה להאיר היבט של העברית שיכול להיות שימושי אם יאומץ במתינות-מה.

 

להמחשת העניין ליקטתי כמה מאפיינים של הטקסט הזה, הרלוונטיים לדיון.  

 

ב. החלוקה לפסוקים, החלוקה להיגדים, המתח שבין רצף לחלוקה למשפטים

 ראשית ייאמר שהשימוש החוזר בוי"ו ראוי לתשומת לב. הוי"ו הזאת היא ספק וי"ו חיבור ספק וי"ו של היפוכי זמנים. לדוגמה, כשכתוב: "ויאמר אלוהים" ספק אם התרגום הראוי הוא "and God said", כי אולי גם "God said" הוא תרגום נכון. לא כך כשכתוב: "והארץ הייתה…" או "ורוח אלוהים מרחפת…". קשה לקבוע בדיוק את גבולות המשפטים במובן המודרני של הגדרת סיום משפט בנקודה.

 

במסורת נקבעה החלוקה למשפטים באמצעות הסימן ":" (נקודתיים, בפונקצייה של נקודת סוף משפט) כך: בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ.  והארץ הייתה תהו ובהו וחושך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים.

 

לחלופין היינו יכולים לחלק כך: בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ. והארץ הייתה תוהו ובוהו. וחושך על פני תהום. ורוח אלוהים מרחפת על פני המים. שהרי בפסוק [ב] יש שלושה איברים מחוברים, שלכל אחד נושא משלו: הארץ, חושך, רוח-אלוהים. ובכל זאת הוא משפט אחד במובן המודרני. אין שום סיבה מיוחדת, לא סמנטית ולא צורנית, להטיל נקודה אחרי "הארץ" ולא להטיל אותה למשל אחרי "ובוהו".

 

עוד יותר מובהקת היא האי-החלוקה של פסוק [ה]. כאן בוודאי היה מתבקש: ויקרא אלוהים לאור יום ולחושך קרא לילה.[נקודה!] ויהי ערב, ויהי בוקר, יום אחד. אך על פי המסורת: ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. בניתוח סמנטי אולי ניתן ללמוד מכך על הקשר ההדוק בין פעולת ה"קריאה" (יום ולילה) ובין התהוות מחזור היממה.

 

ג. מבנה המשפטים

בכמה עניינים אופייניים לעברית ניתן למצוא במשפטים הללו מופת לחיקוי. כמובן, הטקסט פיוטי ועתיק, ולכן לא לכל עניין ראוי הדגם הזה לשמש כחיזוק לטיעון. ובכל זאת יש עניין בכמה נקודות המודגמות להלן.

 

בעברית אופיינית פתיחת משפט בתיאור, והדבר נכון בייחוד לתיאורי זמן: בראשית ברא אלוהים, ולא, לדוגמה, "אלוהים ברא בראשית את השמים ואת הארץ", ועוד פחות מזה: "הדבר הראשון שאלוהים ברא היו השמים והארץ".  ככלל ניתן להיאמר שלעברית יפה ריכוז של תיאורים והסגרים בתחילת המשפט ולא סירוגם במהלך המשפט (כדוגמת המקובל באנגלית, למשל). נעדיף: "לפעמים / בדרך כלל / לעתים – התופעות הגאולוגיות הללו גורמות לשינויים טופוגרפיים קיצוניים" (ולא: התופעות הללו גורמות לפעמים לשינויים קיצוניים). 

 

עוד אופייני לעברית השימוש השכיח במשפטים שאינם פעליים [המונח הבלשני הוא "משפטים שמניים"]: "והארץ הייתה תהו ובוהו" ("הייתה" נחשב לאוגד, לא לפועל); "וחושך על פני תהום" (הנשוא הוא "צירוף יחס" – לא פועל, ואין צורך לא בפועל, לא באוגד או ב"פועל עזר", כפי שכינו את האוגד בעבר).

 

הכותב משתמש בצורות זמנים שונות במשפטים סמוכים: "ברא" – זמן עבר פשוט. "מרחפת" – זמן הווה, מן הסתם במשמעות של התמשכות ארוכה (אולי היום היינו כותבים "ריחפה" או, כדי להדגיש את המשכיות הפעולה "הייתה מרחפת"). "ויאמר" – זמן עבר על ידי שימוש בצורת עתיד מהופכת על ידי וי"ו ההיפוך.

 

ד. חזרות

לעברית יפה החזרה על מילים. מפסוק [ג] עד פסוק [ה]  שש פעמים המילה "אלוהים", חמש פעמים "אור", ארבע פעמים "יהי" (או "ויהי"). בטקסט מודגם יפה גם עיקרון החזרה על מילות היחס: את השמים ואת הארץ; בין האור ובין החושך. (דרך אגב, "את" נחשבת כיום למילת יחס, ולדעתי יפה לה יותר המונח שלמדתי בילדותי – כינוי המושא הישיר [כך למדנו בספרו של משה גושן-גוטשטיין])

 

ה. ריתמוס

לפנינו שפה של אמירות קצרות וסגורות ולא שרשראות של פסוקיות ומשפטים מורכבים. בכל הפסקה יש רק משפט מורכב אחד, וצורתו פשוטה מאוד – תבנית פסוקיות מושא בדיבור ישיר: ויאמר אלוהים: "יהי אור!". (עוד פסוקית אחת מסתתרת בפסוק [ד] (כל דרך אחרת להגיד את זה פוגמת, אבל לצורך הניתוח אפשר להגיד שהיום היינו אומרים משהו כמו: "אלוהים ראה שהאור טוב").

 

ו. צא ולמד 

לפעמים בעבודתי בעריכה לשונית אני מהרהר שחמשת הפסוקים האלה יכולים לשמש תזכורת על יופייה של הכתיבה העברית האופיינית, שיכולה להיות בה תועלת לכותבים בני זמננו הסבורים שיפה יותר לכתוב כך: 

 

למעשה הדבר הראשון שאלוהים ברא היה השמים והארץ, שבעצם הייתה תוהו ובוהו, על רקע חשכת פני התהום כשעל פני המים ריחפה רוחו של הבורא. לאחר מכן נתן יוצר העולם הוראה מילולית להיוויי האור, ואחרי שהסתיים תהליך ביצוע הוראתו הוא ראה שהינו עומד בציפיות ואישר את איכות התוצר והבדיל בינו (וכן כינה אותו במונח יום) ובין תופעת החושך (שגם לו הוא נתן שם נרדף – "לילה"), וסידר אותם על רצף הזמן כך שהבוקר (שהינו שם שלישי לאור, אחרי ה"יום") יבוא אחרי הערב (שהוא השם השלישי של החושך, אחרי ה"לילה"), עלמנת ששניהם יחד יהוו מהלך זמן שנקרא יום אחד.

 

לדעתי, וגם מסיבות רלוונטיות ללשון זמננו, יפה יותר כך:

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ: והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים: ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור: וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החושך: ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד.

 

בכל האמור לעיל אין כדי למנוע שימוש במבנים לשוניים מורכבים, ואפילו מורכבים מאוד, כשהרעיון מצריך אמירה מורכבת. על זה תוכלו לקרוא במאמרי "שפה מקראית מורכבת, דברים כא, א, מצוות עגלה ערופה".

 
 
Make a Free Website with Yola.