המשל כחיים, החיים כמשל
מאת אלי גיא 

 

 
אחד המבואות שכתבתי לספרי המשלים של ראובן וימר

 
המשל הוא סיפור שנועד להתפרש מתוך ההקבלה בין התוכן שלו עצמו ובין נסיבות חייו של המאזין/הקורא. אמנם בכל סיפור יש משהו מן המשל, שהרי שכיח שהקורא מהרהר בהשלכות שיש לתובנות שהוא מפיק מהטקסט על עולמו שלו, אבל בתור סוגה ספציפית, תכליתו של המשל הוא לצייר את בבואת עולמו של המאזין/הקורא.

מילון אבן-שושן מציע שלוש משמעויות לערך "משל" :
1. סיפור אלגורי קצר, סיפור דמיוני או שיר שיש בו מוסר השכל, מעשה בדוי העשוי לשמש דוגמה לאחרים;
2. דיבור חכמה קצר, פתגם, מימרה שאפשר להשתמש בה לעניינים ולמצבים שונים;
3. דיבור מליצי קצוב ושקול, חזון פיוטי.

כל המשמעויות האלה (שיכולות להיות גם כרוכות זו בזו) עשויות לשמש לענייננו כאן, אבל הניסיון לאפיין את את מושג המשל מהיבט צורת הטקסט מכניס אותנו לסבך: המשל יכול להיות אמירה קטנה, ישירה ופסקנית (דוגמת „תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות“; משלי יח, כג), או מכתם מטאפורי („היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו?“ ירמיהו יג, כג); לחלופין הוא יכול להיות סיפור קצר, או לאו דווקא קצר, שמשמעותו מטאפורית והוא משרת מטרה דידקטית (כמו „משל המערה“ של אפלטון, בספרו המדינה) – אך גם ספר פרוזה דוגמת חוות החיות של ג'ורג' אורוול הוא משל. ומותר לנו להחשיב למשל גם סיפור שלא כוּון מלכתחילה להיות משל, ולדוגמה, דיווח עיתונאי, ובייחוד אם הוא פיקנטי, יכול להתפרש כמשל: באחרונה פורסם בתקשורת סיפור על אדם שנפל מקומה 47, ולא זו בלבד שהוא לא נהרג, אלא הוא השתקם עד שחזר ללכת על רגליו בכוחות עצמו; והנמשל המתבקש – אם כזאת אירע לאותו אדם, צא ולמד מה כוחו של האדם להשתקם מאסון... לעולם אין לדעת!

משלים סופרו ונכתבו מקדמת דנא בכל התרבויות. במסורת היהודית מופיעים כבר במקרא כמה משלים, שהמפורסמים בהם הם משלי יותם, שמשון ונתן הנביא, ובוודאי ראוי לכלול בהם גם את חלומותיו של יוסף ואת החלומות שפתר לשרי המשקאות והאופים (חבריו לבית האסורים) ואחר כך לפרעה עצמו. במדרש התלמודי פזורים סיפורי „משל למה הדבר דומה?“ (האוסף הקנוני של הסיפורים האלה הוא ספר האגדה, שליקטו וערכו ח"נ ביאליק וי"ח רבניצקי). ימי הביניים היו תקופת שגשוג של סוגת המשלים, ואוסף „משלי שועלים“ של בן סירא מוכר לנו גם היום. (ספר משלֵי התנכ"י, למרות שמו, אינו ספר של משלים במשמעות המושג כיום, אלא אוסף של אמרות ופתגמים.)

שכיח שהמשל מסתיים בנמשל דידקטי או בשורת עוקץ, בפתרון מקורי, בפרשנות מפתיעה, בהיפוך תפקידים או גורלות, בתוצאה לא צפויה. מתוך כך ניתן להבין את קרבתו מצד אחד לבדיחה, ומצד אחר – לטכניקת ה„מסגור מחדש“ (reframing), המשמשת בטיפול ובחשיבה יצירתית: איזה יהודי לא יבין כשיאמרו לו: „זוכר את הבדיחה על העז?“ – כדי להזכיר לו שגם בבית דל וצפוף של משפחה עם תריסר ילדים יש מקום לעוד עז, ולכשתוציא את העז, כמה ירווח אפילו בבית שחווים אותו כמקום שאין להוסיף בו אפילו סיכה.

אך גם התהליך ההפוך נפוץ – כשבאמצעות סיפור עסיסי מבקשים להמחיש פתגם או ממרה מסורתיים או נפוצים (סוגה זו הייתה אהובה על ח"נ ביאליק, והוא חיבר סיפורים רבים שהשראתם במכתמים מסורתיים. דוגמה יפה לסוגה זו יכול לשמש סיפורו המורכב והארוך „שור אבוס וארוחת ירק“, מאגדות שלמה המלך, שתמציתו בפסוק מספר משלֵי [טו, יז]: „טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו“).

פשר המשל יכול אוניברסלי – כזה שמקורו בהבחנותיו של הממשיל על החיים, ובייחוד על האדם כחיה חברתית בכלל ועל השלולית המקומית שבה הוא חי בפרט. נציגים קלסיים למשלים כאלה הם משלי החיות (ולדוגמה, משלי איסופוס, לה-פונטיין וקרילוב), העשירים בתובנות על דמויות והתנהגויות, על טיפוסים ועל יחסים אופייניים, והמסירים את המסך מעל סיטואציות שכיחות בלגלוג – ואולי גם בחמלה. הרי אופיו של האדם לא השתנה מאז סופר המשל הראשון: התאוות והשיגיונות, תאוות הבצע, הכוח והשלטון, הן של מלכים הן של פשוטי אדם, התמימות והרשעות, הטיפשות והערמומיות – כל אלו משמשים לממשיל המשלים כחומר ביד היוצר.

לחלופין, המשל יכול להיות ממוקד בזמן ובמקום ותפור לפי מידות האדם או הסיטואציה הספציפיים: מורה הזן שממשיך ליצוק תה לספל של אורחו גם אחרי שהספל עולה על גדותיו ממשיל לתלמידו משל פרטי על מצב תודעתו, העולה על גדותיה מעומס דעות. כאלה הם המשלים המפורסמים שבמקרא: נתן הנביא ממשיל לדוד המלך את משל כבשת הרש („ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה...“) כתוכחה אישית על התנהגותו של המלך במקרה בת שבע; גם חידותיו של שמשון בנויות כמשלים תלויי נסיבות; את משלי הנביאים המאוחרים ניתן למקם בין האישי לאוניברסלי (לדוגמה „כרם היה לידידי בקרן בן שמן...“ של ישעיהו, או משל העצמות היבשות של יחזקאל), שהנמשל שלהם הוא עם ישראל.

בקשת רחבה כזאת של משמעויות ניתן אפוא למצוא כמה סוגי טקסטים, ובהם מכתמים ופתגמים, בדיחות ומעשיות, אגדות וסיפורים. לכן בזיהויו או בהגדרתו של המשל קל יותר להצביע לאו דווקא על ה„טקסט“ עצמו, אלא על האירוע המשולב של יצירתו של טקסט, דרכי הגשתו לקהל, ההאזנה או הקריאה, ויותר מכול –הפרספקטיבה הפרשנית של קריאתו, בין שהיא מודעת ובין שהיא אינטואיטיבית: בסופו של דבר, הטקסט הופך למשל רק מתוך שהוא מתפרש כלקח רלוונטי לחייו של הקורא.
 
במובן זה שני מאפייניו הבולטים של המשל (בין בכתיבתו או בקריאתו) הם, ראשית, המשמעות המושלכת מהסיטואציה המקורית על מציאות חייו של הקורא והבנתו בפשרו הכפול (כלומר ההשלכה של „הרובד הראשוני“של המשל על ה„רובד המשני“ שלו), שנית, הלקח התמציתי שהקורא יכול לאמץ לעצמו כמורה דרך לחייו („מוסר ההשכל“ של המשל). המשל מפרש את המציאות במעטה של סמל, מוצא בה פנים נסתרות ורבדים מכוסים, ואולי אומר דברים שאי אפשר לאמרם בגלוי בגבולות השיח המקובל בנסיבות זמנו, אבל המאזין הנבון אמוּר להבין את הרמז לנמשל הספציפי: כשיוסף מספר לאֶחיו על האלומות בשדה ועל השמש והירח והכוכבים בשמים שמשתחווים לו, האחים אינם טועים במשמעות החלום, וסיפוריו של יוסף כמעט עולים לו בחייו. וגם במשלים שאינם דווקא אישיים לפעמים אין די במסכה כדי להגן על המחבר מפני טענה נגד חיבוריו. כך התעכבה התקבלותו של ז'אן דה לה-פונטיין לאקדמיה הצרפתית עד אחרי שמלאו לו שישים, שכן „מלך השמש“ לואי ה-14 חשב שמעשיותיו „בלתי-מוסריות“ (מר יותר היה גורלו של ממשיל משלי החיות היווני איסופוס, שמסופר שהוא שילם בחייו אחרי שעורר את כעסם של כוהני האורקל בדלפי על דברי ביקורת שהטיח בהם).
 
המשל הוא אפוא סיפור על מישהו, היכן-שהוא, מתישהו – והוא גם סיפור על כולנו, בכל מקום, בכל זמן. מתוך כך הוא מוליך את המאזין/הקורא למקום לא-רלוונטי לכאורה, ושם, כשמודעותו היום-יומית רדומה קצת, כשהוא רחוק מעצמו, ממקומו ומזמנו, הוא יכול לרדת לשורש ידיעתו המלאה, להתחבר לתודעה האוניברסלית שלו עצמו. ממקום זה הוא מבטא את דעותיו, מביע את עמדתו ומנסח את שיפוטו המוסרי בלי לסייגם באינטרס של נסיבות חייו המידיות. ואז צריך מישהו לומר לו, כפי שאמר נתן הנביא למלך דויד: „אתה האיש!“ – ואם הוא חכם, נבון ומהיר תפיסה, הוא יתעורר ויאמר לעצמו: „אני האיש!“. ואז, מכיוון שהגיב לַמשל מעומק תודעתו שלו עצמו – המאזין/הקורא כבר לא יוכל לערער על התובנה שהבליחה, על ההארה שהואר בה. הרי הוא עצמו שפט את השחקנים, לגלג עליהם או חש כלפיהם סלידה או כעס, חמלה או חיבה. רגע חוויית הסינתזה בין רובדי התוכן של המשל ובין משמעויותיו בעולמו של המאזין הוא רגע ההארה שאליה המשל חותר.
 
 
 
 
 
 
 
 
~*~*~
 
 
 
 
Make a Free Website with Yola.