דף זיכרון לד"ר יאנוש א' שוסברגר, 1986-1914 

 

כתב: אלי גיא

 

אבי, ינצ'י (1914--1986), היה פסיכואנליטיקן ופסיכיאטר, למן שנות החמישים המוקדמות ועד 1979 ניהל את בית החולים הפסיכיאטרי "כפר שאול" בירושלים (שהוא התעקש לקרוא לו "כפר עבודה ממשלתי"), ויצר אותו לפי תפיסתו המהפכנית בזמנה: כפר עבודה פתוח, וקהילה שיתופית של צוות ומטופלים, שהשתתפו כל אחד לפי יכולתו בעשייה במקום. פרש לגמלאות למורת רוחו, בהגיעו לגיל 65.

אינטלקטואל והומניסט רב-תחומי, התעניין מאוד גם בפיזיקה מודרנית והיה חובב נלהב של מוסיקה קלסית (איינשטיין ומוצרט היו המאורות הגדולים של חייו). נולד בבודפשט, למד רפואה (כללית) בווינה, סיים את לימודיו ב-1939 (על הדיפלומה שלו מוטבע צלב קרס), חזר לרומניה, נכלא בעוון עריקות ועבד במנסרה, שוחרר בהתערבות חמיו, שבוודאי שילם בתמורה סכום נאה, גויס לשרת בצבא הרומני (כאחראי על הברשת הסוסים), אחר כך ברח מאירופה הנאצית והעפיל לארץ ישראל ב-1941 על האנייה דריאן 2 (שעליה הופק לאחרונה סרט תיעודי) עם אחיו בנדי (אברהם) [שאותו אפשר למצוא ברשת במשפט אחד: "שוסברגר היה מנגן בפסנתר ועד היום, אפילו ממרחק השנים, יש יצירות שכשאני שומעת אותן הן מזכירות לי את השמירה על הגבעה או בבתי הילדים. מאוד נהניתי מנגינתו" (ליומן המקורי הקלק כאן) . לאחר שהיה כלוא כשנתיים במחנה הבריטי למעפילים בעתלית שירת כמה שנים בצבא הבריטי במצרים ובעיראק, ואחר כך, בסוף שנות הארבעים, התקבל לעבודה בבית החולים הפסיכיאטרי בבת ים (רק אז החל לעסוק בפסיכיאטרייה), ומשם, כאמור, המשיך לירושלים. על המצבה שעל קברו כתוב, לפי בקשתו: "היה כדאי"

 

להלן (אחרי הנוסח האנגלי וההפניות) מובא מאמר שנשאר בידי בכתב יד.

 

The Janos A Schossberger (JA) (1914-1986) Memorial Page

 

 My father, Jancsi, was a psychiatrist and psychoanalyst, director of a mental hospital in Jerusalem  (which he typically insisted on referring to as Work Village) from the early 50s until he retired  unwillingly in 1979 at the age of 65.

Admirer of admiration, of Mozart and Einstein, amateur and connoisseur of classical music, a prototype of a Jewish refugee-emigrant, born in Budapest [to "physician Alexandru Schossberger, director of the pediatric polyclinic in the capital city of Banat Link].

Raised in the pre-Nazi European high-culture environment, studied medicine in Vienna, and then has chosen to (in fact, of course, was forced to) flee Europe, which he did on an illegal cargo ship, travelling on sea for four months to arrive in Palestine in the spring of 1941 just to be taken as prisoner to the British camp for illegal emigrants and stay there for two years. Then, as a physician in the service of the British army, he went to Egypt and Iraq. Then,  in the mid 40s, he returned to settle in Palestine, then still under the British Mandate government (which persisted until spring 1948).  On his gravestone is engraved (as he wished) “It was worthwhile”.

 

Many a night in my childhood and youth he used to type various texts on his little mechanical typewriter. All in all he wrote a few hundred pages, a few of which have been published in professional publications.

 

In google-search his name (Schossberger JA) produces a few items.

Five of them are to be viewd through NCBI, PubMed.gov

 

Information flow, interpretation, psychoanalysis: epistemological reflexions. (Isr Ann Psychiatr Relat Discip. 1973 Mar;11(1):1-22. No abstract available.) PMID: 4515798 [PubMed - indexed for MEDLINE]

 

Depersonalization and estrangement: individual or social processes? (Br J Psychiatry. 1971 Jan;118(542):139-40. No abstract available.) PMID: 5576262 [PubMed - indexed for MEDLINE

 

Nature, nurture or just happenings.)(Br J Psychiatry. 1968 Jul;114(512):922-3. No abstract available.) PMID: 5662946 [PubMed - indexed for MEDLINE]

 

Adventures in communication. (Psychiatr Commun. 1968;10(1):1-12. No abstract available.) PMID: 5734631 [PubMed - indexed for MEDLINE]

 

DEANIMATION. A STUDY OF THE COMMUNICATION OF MEANING BY TRANSIENT EXPRESSIVE CONFIGURATION. (Psychoanal Q. 1963 Oct;32:479-532. No abstract available.) PMID: 14067108 [PubMed - indexed for MEDLINE

 

מאמר זה (שעליו ההקדשה ההומוריסטית: With the Author's compliments, and lots of love) היה מונח בכתב יד במגירותיי במשך יותר מ-40 שנה. אלי גיא

 

התנכרות ונתק כמקורות של האלימות מנקודת הראות של התאוריה האנתרופולוגית והפסיכואנליטית ד"ר ינוש א' שוסברגר, ירושלים, אפריל 1967

 

הוגש בסימפוזיון על בעיות האלימות במכון לקרימינולוגיה של האוניברסיטה העברית בירושלים.

 

א. הבחנות פסיכולוגיות, סוציולוגיות ואנתרופולוגית

 

שמחתי לקבל על עצמי סקירה קצרה על נושא הנחשב למרכזי במחקר המתקדם הן של הפסיכולוגיה של היחיד הן של הדינמיקה החברתית. אם מבקשים להאיר נושא רחב זה בזמן קצר, נחוץ להגדיר ולהבליט מונחי יסוד כלליים המתאימים לשמש נקודת מוצא לקראת הבנה כוללת. 

 

א.1 אלימות מותרת – אלימות אסורה

 

בתור הקדמה כללית נחוץ להצביע על כך שהחברה מכירה באלימות מותרת, למשל הלחימה הקרבית, ומבדילה בין זו ובין האלימות האסורה, שאותה נחוץ לרסן לטובת הלכידות החברתית עצמה. בהקשר זה נתקלים בעובדה מפתיעה: הקבוצות המיועדות לפעול בפעולות "אלימות מותרת" הן בדרך כלל קבוצות מלוכדות היטב, הקשורות בקשרי ידידות והזדהות חזקים בין השותפים להן ["רוח הצוות, גאוות היחידה. א"ג]. מתקבל הרושם שהאלימות המותרת משחררת את השותפים לתת-חברה המתירה אותה לסולידריות ולהזדהות מלכדת, ומורידה את הנכונות לאלימות אישית בתוך הקבוצה בין המשתתפים האלה. עובדה זו ידועה גם מניסיונן של קבוצות עבריינים המפעילות אלימות נגד החברה, האסורה על פי החוק. ואמנם בין חברי הכנופייה שוררת אחדות ומתקיימים קשרים הדדיים הדוקים של ידידות ושל הזדהות. במקרה זה אנו רואים גם את תפקידם של הערכים המוסכמים, שכן האלימות, האסורה על פי החוק החברתי, הופכת להיות מותרת מבחינת המוסכם בכנופיה, במחתרת, בקבוצת עבריינים וכדומה.

         

א.2 העיר הגדולה, הניכור והאלימות הבין-אישית

 

ההתקהלויות העירוניות הגדולות שבהן מתקדם תהליך הניכור של היחיד משמשות שדה פורה להתפרצות אלמנטרית של אלימות בין-אישית מתוך ביטול כל הזדהות בין האלים ובין הקרבן. מאידך גיסא, במסגרות חברתיות סגורות ומלוכדות יותר, ועוד יותר מזאת במצבי התארגנות שבטית, ההזדהות ההדדית הופכת את מעשי האלימות והתוקפנות למקרים חריגים. במסגרות אלו מעשה האלימות בולט, בדרך כלל בתור מעשה המוסבר בנסיבות פסיכולוגיות מיוחדות. בהשוואה לזאת, מעשה האלימות בערים הגדולות – רצח, אונס, שוד, תקיפת אדם וכדומה, הופכים כמעט לשגרה. מתקבל הרושם שאנו עדים לתוצאות של מאזן שבין חופש הפעולה המובטח ליחיד בנסיבות התנכרות מחד גיסא, לעומת הגבלת חופש הפעולה במסגרות הדוקות ומלוכדות היטב, מאידך גיסא.

 

 

א.3 בנייה לעומת הרס, תקשורת לעומת עוינות

 

לעניין זה נוגעת הבחנה תאורטית חשובה העולה כמסקנה מהחקר הפסיכואנליטי ההתפתחותי. הבחנה זו מכירה בשני ממדים של הציר אלימות--יצירה: (1) ההבדל בין בנייה להרס (דהיינו מעשי הרס חומרי המכוון לחבלות במבנה וברכוש); (2)ההבדל  תקשורת אוהדת להתרחקות עוינת  מצד אחר.

     כך למשל, נהיגה בכביש, הקמת מבנים ועבודות בנייה מסוג כזה, מובחנות מפעולות הרס מבנים, מטעויות קטלניות בכבישים ומחבלות למיניהן. אולם במקביל להבחנה המסורתית הזאת עלינו להבחין גם בחשיבותם של שיבושי המשמעויות עד כדי שלילה ומחיקה יסודית של כל אפשרות להבנה הדדית. הבחנה זו נוגעת להבדל בין הממדים שבהם מתרחשות פעילויות אלימות או בלתי אלימות, דהיינו בין פעולות התאמה ומניפולציה לצורך הסתגלות מצד אחד, ובין פעולות התקשרות של הבעה ושל הבנה מצד אחר. כנגד התהליך הזה יש להציב את האלימות המתגלמת בפעולות ניתוק קשרים, שהם התנאי המוקדם לעמדה בין-אישית עוינת. אפילו בילדות, מצבי ה"ברוגז" מתחילים בכך שמפסיקים לדבר. ההבחנה בין אלימות שהיא היפוכה של בנייה ושהתגלמותה היא בהרס חומרי ובין עוינות ושנאה, שהם היפוכן של הבנה, הזדהות והתקשרות, שופכת אור חדש על נתונים ועל התנסויות אנתרופולוגיות ופסיכואנליטיות שהצטברו בעשרים השנים האחרונות בקירוב. [המאמר נכתב כחודשיים לפני מלחמת ששת הימים, ב-1967. א"ג]. 

 

 

א.4 מהאנתרופולוגיה: ראשית האדם בסיגול התוקפנות האלימה

 

 

לאחרונה מתברר יותר יותר שהתפתחות האדם באבולוציה התחילה עם הופעת ענף קופים אוכלי בשר. Robert Arday מתאר בספרו African Genesis, את מהלכם של המחקרים האלה ואת העבודה החלוצית של Tart  ושל Leaky  [האב, א"ג]. לדעתי, למחקרים הללו יש קשר ליסודות העוינות והשנאה הקטלנית או האדישות הקטלנית המאפיינת את מצבי ההתנכרות.

     לא אכנס כאן לפרטי התאוריה האנתרופלוגית הזאת, ובמקום זאת אזכיר את אחד מסיפוריו של הסופר E.T.A. Hoffmann, בשם "הגברת סקורדי – תולדותיו ומעלליו של רוצח". הרוצח שמדובר בו היה צורף זהב מפורסם שיצר עבור לקוחותיו תכשיטים מושלמים. ברם, כשהלקוח בא לקבל את הזמנתו, נחתם גורלו... מאותו רגע הרוצח מתבונן בכל פרטי חייו של הלקוח, עוקב אחר כל תנועה שלו, ולבסוף הזדהותו עם הקרבן מגיעה לשיאה עד כדי כך שהוא מסוגל לתפוס אותו נטול הגנות, וכך יש בידו לחזור ולהשיג את יצירותיו. סיפור זה הוא תיאור בלתי נשכח של המאזן בין הזדהות ובין עוינות קטלנית, הממלא תפקיד במעשי רצח. הקוטל חייב להכיר את דרכי קרבנו עד כדי כך שבמעשה הקטל יש רגע של חפיפה בין התוקפנות העליונה ובין ההזדהות וההבנה העמוקים ביותר. כך גם קורה בפסיכולוגיה של הטוריאדור ושל הצייד. שניהם ניגשים לקטל מתוך הבנה עמודה והזדהות עדינה עם יריבם וקרבנם. [לעניין זה ראו גם את "הזקן והים" של המינגווי. א"ג]

     ואמנם, ברגע ההקרבה מתרחש שינוי מהותי בטבעו של הקרבן. מיד לאחר שיא התקרבות של הזדהות ושל הבנה, הקשר נפסק מכיון שהקרבן מאבד את התכונה היסודית של כל חי, היא תכונת ההתקשרות על ידי הבעה וביטוי עצמי. הקרבן אינו עונה. לתוקף נשאר רק להשתמש בתגובה נפשית בלתי מציאותית פרויקטיבית. מאותו רגע הוא מייחס לקרבנו הדומם תכונות מסתוריות אנימיסטיות. חלקי הגוף משמשים מקור לתכונות כישוף. תוך כדי טקס מאגי מופנמים אברי הקרבן לצורך הוספת כוח לקוטל. יתר על כן, לקרבן הדומם מיוחסות עתה תכונות כאילו הוא מסוגל להמשיך ולהתקשר אל העולם הזה ולהעביר אליו ידיעות מהעולם החדש שבו הוא מצוי.

 

 

א.5 סיכום ביניים

 

ציינתי את הצורך להבחין בין הרס המבנים החומרייים ובין הרס התקשורת. הודגמו שיבושי תקשורת קיצוניים עד כדי השמדת התבטאות היצור החי על ידי הפסיכודינמיקה של הרצח. צוינו תהליכי ההזדהות ותפקידם בתור כוח חברתי מאחד. הוזכר ניתוק האחדות וההזדהות החברתית בתנאים של התנכרות ושל הזרה. ההתנכרות משתקפת באדישות הדדית: לאדם "לא אכפת" מזולתו, ואפילו בני אדם המתגוררים יחדיו הופכים לזרים זה לזה. טענַתי היא שהתנכרות זו משקפת את תהליך האינדיווידואציה במסגרת החברתית. הזכרתי את הפער בין התארגנות בשבט המאופיינת בהזדהות עמוקה ובחופש פעולה מוגבל מחד גיסא ובין מצבו של היחיד בהקשרו רק בערכים מוסכמים ומופשטים, כשמחיר חופש ההחלטה שהוא משלם  הוא בדידותו והתנכרותו, מאידך גיסא.

 

 

ב. התאוריה הפסיכואנליטית והקשר עם ממצאים אנתרופולוגיים

 

הדברים האלה מחזירים אותנו לשלבי ההתפתחות המוקדמים של הילד.

 

ב.1 תהליך האינדיווידואציה של הילד הקטן

 

גם הילד המתפתח עובר שלב הזדהות אינטימית עם אמו ועם הסביבה הראשונית. הוא מפנים תנועות הבעה, ומחזיר אותן בצורה הנאותה, הידוע בשם "החיוך הסוציאלי" של התינוק. במרוצת הזמן הוא מפנים וגם רוכש שפה משותפת הקשורת אותו לרקע המשפחתי על ידי "הטבלתו" למערכת תקשורת משותפת ומאוחדת. ברם האישיות המתפתחת חייבת להצליח לשלוט על תהליכי ההתקשרות האלה. אפשר לומר שהגדרת אישיותו של היחיד מסתמכת על יכולתו כן או לא להביע את הכוונות. מתוך הגזמה מסוימת אצביע על מעשי שקר וערמומיות כעל דוגמאות של שליטה על מערכת ההבעה. מעשים אלו מפרידים את היחיד מרקמת החוג הסובב אותו. דומה שהילד המתפתח, כדוגמת האדם הקדמון, משלם מחיר על רכישת תהליכי ההיגיון. מחיר זה הוא ההתנכרות, וייתכן שהיסוד לכך והמקור של תהליכי ההתנכרות הללו הוא בהופעת האדם הקדמון בדמות צייד ורוצח. המבין יבין את הערך הסמלי העמוק שיש לעניין זה בסיפור קין והבל.

     כאמור, גם במחקר האנתרופולוגי הצטברו בשנים האחרונות סימוכין רבים לתפקיד העוינות בהתפתחותו האישיות האינדיווידואלית של האדם. לעניין זה אזכיר שעל פי התאוריה הפסיכואנליטית, הדמיונות הקטלניים של תקופת השלב האדיפלי והצורך להשתלט על הדחפים הללו מאפיינים את המעבר מהתהליך הראשוני, הרגשי, ההזדהותי אל התהליך המשני של ההיגיון והחשיבה המושגית.

 

 

ב.2 באנתרופולוגיה: ריסון המרד הראשוני והצורך להשתלט על שנאת אחים

 

באנתרופולוגיה המודרנית נוכל להבחין במגמה לתקן את ההשקפות הללו, ואולם באופן פרדוקסלי לכאורה, תיקון זה הוא אישור נוסף לתוקף של ההנחה על היסודות הפסיכודינמיים שביסודן. מסתבר שהריסון החברתי המוקדם מכוון לא רק לריסון הפעולה של המרד הראשוני נגד ראש השבט (המרד האדיפלי), אלא ובמיוחד, לצורך להשתלט על שנאת האחים ולהשרות רוח של אהדה במקום תחרות קטלנית. Derek Freeman, Canberra Australia עיבד את הפרטים הללו מתוך הבנה אנתרופולוגית ופסיכואנליטית כאחת.

     מצבי התחרות הראשוניים הללו מחזירים אותנו לתחרות המעודנת שמתקיימת בחברה המודרנית. הגרום התחרותי הוא צאצא של הדחף הקטלני הקדום. בתנאי מצוקה חברתית, כשהצורך בתחרות גובר, אזיי גם העבריינות והאלימות מתפשטים. הדבר ידוע אפילו במסגרתנו הצנועה, כשאנו עדים להתפשטות מעשי העבריינות בתנאי המיתון הכלכלי [השנים שלפני מלחמת ששת הימים היו שנות המיתון הכלכלי הכבד הראשון במדינה. א"ג].

 

סיכום: "השומר אחי אנוכי?" -- כנגד "ואהבת לרעך כמוך"

 

לעיל הצבעתי על חשיבות ההבחנה בין תהליכי התקשורת. אמרתי שכבר בילדות מי ש"ברוגז" מפסיק לדבר. הרי דמות האדם היא דמות המביעה את עצמה. כשהאדם הופך למטרת האלימות, התוקף האלים מתייחס אליה בבוז, הוא מבטל אותה ואינו מייחס לה שום ערך. אמנע מלהיכנס לתקופה הטרגית של תקופת מלחמת העולם השנייה באירופה, אך לאחר שרמזתי על כך אוסיף שאנו רואים שהמאזן הזה בין הזדהות ובין עוינות עלול להשתנות אפילו בתנאי מלחמה. כשהיריבים נפגשים ומגלים את זהותם האנושית המשותפת אנו עדים לשינוי יצירתי במאזן הפסיכודינמי.

    ההבחנה בין פעולות הרס חומרי ובין פעולות ניתוק קשרים מאפשרת לצרף ידע מהאנתרופולוגיה ומהפסיכואנליזה וגם עובדות התפתחותיות וסוציולוגיות, שבכולם אפשר לעקוב אחר התקדמות האדם מיצור מזדהה בלתי נפרד ליחיד בעל אופי מיוחד המפריד את עצמו עד שהוא עלול להגיע להתנכרות ולהתבודדות.

 

נראה לי שבתקופתנו עלינו לחדש את השאלה הקדמונית: "השומר אחי אנוכי?" ולענות עליה בחיוב. גם חשיבות שבירת הפסלים והחלפתם בחוק מרמזת על המעבר מהחברה הטוטמיסטית המרוכזת סביב הפסל לחברה החופשית המבוססת על חוק ומצווה. אך אחת התוצאות של התקשורת הבלתי ישירה של החוק וההיגיון היא בידודו של היחיד. מכאן חשיבותו של המניין בתור סמל של אחדות והשתייכות. בימינו האנושות צברה אמצעי הרס שעצמתם מאיימת על עצם קיומה. נשאר לקוות שתהליכי ההרס והניתוק ימצאו את תיקונם במעוף מחודש של תקשורת ושל יצירה משותפת. זה האתגר המרכזי שמזמן  את אנשי המקצוע להתחייב בדחיפות לחקור את תהליכי הניתוק והלחימה על מנת להביא לריסונם ולהעמדת בשירות תהליכי תקשורת ויצירה

 

Make a Free Website with Yola.