הכותרת היא שאלה ששאלו בפורום השפה העברית.
בשאלה המקורית דובר בפועל ניזון (משורש זו"ן), ואני העדפתי לכתוב על פועל דומה, נדון, משורש דו"ן.

יש בעברית שני סוגי דגש:
הדגש הכבד, או החזק, הוא דגש שלפניו יש תנועה. הדגש האחר הוא הדגש הקל, שלפניו אין תנועה, בין שהוא בראש מילה, או שהוא אחרי שווא. הוא סימן ששמים באותיות בגדכפת להראות שהגייתן אינה רכה. לא בו מדובר כאן, לכן לא אוסיף עליו.

הדגש החזק מסמן שבעיצור המודגש יש שני רכיבים: האחד סוגר את ההברה הקודמת והשני פותח את ההברה הבאה.

באנגלית ובשפות אחרות משתמשים בכפל עיצור לתכלית זו: sitting = sit-ting. בעברית אין כפל עיצור על תנועה אחת. כאמור, במקום כפל עיצור יש דגש, ובניתוח הברות יש לכתוב את העיצור פעמיים: בעל המקצוע רפד הוא רפ-פד.

 

מסורת בידנו שמקור הדגש יכול להיות אחת מהשתיים:
1. המילה נוצקה במשקל, ואחד ממאפייני המשקל הוא הדגש. כך הדבר באות השורש האמצעית בניינים ה'חזקים' (פיעל, פועל, התפעל), וכך גם בחלק מהמשקלים בשמות עצם. למשל, אחת מתכונות משקל בעלי המקצוע היא שאות השורש השנייה משופדת על דגש תבניתי כזה, ולכן ההבדל בין מי שסָפַר את מעותיו ובין הסַפָּר שגזז את שערו.

כיוון שהדגש הוא חלק מהמשקל, הריהו נעוץ שם עוד בטרם בוחרים את העיצורים של המילה הספציפית. אשר על כן, ייתכן שיתעורר סכסוך בין דרישת המשקל להדגיש את העיצור ובין כמה מהעיצורים הנושאים בכיסם פטור גורף מדגשים, והם: האחרע. במקרה כזה הכלל הראשון והגורף הוא שאם העיצור פטור, הוא לא יודגש לעולם. כללים אחרים נוגעים לכמה שינויים שיכולים להידרש בסביבת האירוע הזה, ולדוגמה, תשלום הדגש.
2. לחלופין אפשר שבמשקל אין דגש, ובצורתו הפשוטה, הראשונית, המלאה של המשקל, הדגש אינו נחוץ. כך בבניינים ה'קלים' (פעל, נפעל, הפעיל והופעל) ובמשקלים האחרים בתצורות שמות העצם. למה אין הוא נחוץ? כי אין לפני העיצור המדובר תנועה קטנה. או שהתנועה שלפניו גדולה, ואז יש בה די עצמאות להישאר פתוחה, או שיש לפניו שווא נח, הסוגר אותה, או שיש לפניו ספק-תנועה, בדמות שווא נע, שווא מרחף או תנועה חטופה. היות שאין תנועה קטנה, כאמור, אין צורך לסגור אותה. היות שאין צורך לסגור אותה, אין צורך לפצל את העיצור לכפל תפקידים.
כאמור, כל זה נכון לצורתו הבסיסית של המשקל, "גזרת השלמים". דא עקא, יש מצבים רבים שאותיות השורש אינן נוצקות למשקלים בצורת גזרת השלמים. ואז מופיע היצור המדובר בדיון זה, הוא ה'דגש החזק המשלים'. משל מהשורש 'דון' בבניין נפעל הייתה צריכה להתקבל הצורה נדְוַן. בצורה זו, הדל"ת סוגרת את התנועה הקטנה של הנו"ן בשווא נח.

דא עקא, העברית במקור לא הייתה מנוקדת. האות וי"ו, מסיבות שונות (ע"ע כיווץ דיפתונג), השתלטה על תבנית התנועות של המילה, ובמקום nidvan או משהו כזה, קוראים את המילה nidon. מרגע זה הדל"ת היחידה אינה פנויה לסגור את התנועה הקטנה, ועליה למלא כפל תפקידים: היא סוגרת את התנועה שלפניה ופותחת את התנועה שאחריה. ואז צריך להכפיל אותה, החלוקה להברות תהיה: נד-דון, והניקוד יהיה בדגש חזק משלים. המעגל הושלם.

 

והפתרון האחר, המקביל, הוא להאריך את תנועת החיריק המקורית של הנו"ן, ואת זאת עושים בקמץ. משהתארכה התנועה, אין צורך לסגור אותה, ואכן בצורה נָדון הדל"ת אינה דגושה.

האם מה שצריך להוכיח?